עיקרי העתירה:
בפני עתירה במסגרתה מבקש העותר להסדיר מעמדו בישראל, באופן שיאפשר לו לשהות בישראל דרך קבע, זאת מכוח היותו ידוע בציבור לאזרחית ישראלית.
העותר, לין ג'יאנוואן, (להלן: "
העותר") הינו אזרח סיני, אשר התאפשרה כניסתו ארצה מכוח אשרת עבודה, עתה מבקש העותר להסדיר מעמדו בארץ מחמת הימצאותו בקשר זוגי עם אזרחית ישראלית, נאוה אסרף (להלן: "
העותרת"). המשיב הינו משרד הפנים, כאחראי על מינהל האוכלוסין (להלן: "
המשיב").
העתירה מכוונת כנגד החלטת המשיב, מיום 19.7.11, בה דחה המשיב בקשת העותר לקבל מעמד בישראל מכוח חיים משותפים עם העותרת, זאת מאחר ולא הוכח קיומם של חיים משותפים בין העותרים (להלן: "
ההחלטה").
טענות הצדדים:
לטענת
העותרים, החלטת המשיב הינה לאקונית ושרירותית, בהתאם כי הינה פוגעת בזכויותיהם ומהווה חריגה מסמכות. נטען על ידי באת כוח העותרים, כי בדיקת המשיב באשר לטיבו האמיתי של הקשר בין בעותרים, הייתה בדיקה חסרה, שאין בה לשקף את מצבם האמיתי של העותרים, לפיו הם מנהלים חיי זוגיות מלאים, בשנה וחצי האחרונות. כך ההחלטה הסתמכה אך על ראיון עם העותרים ללא הגעה לביתם של העותרים וללא בחינה מעמיקה לקשר, בו בעת כי הראיון כלל שאלות שטחיות, שהסטיות בהן היו שוליות. אף נטען כי הראיונות נערכו באמצעות מתרגומן עת שהמתרגם הינו דובר ניב שונה מזה של העותר. עוד הוסבר כי אף אם בני הזוג אינם מנהלים חשבון משותף הרי שהדבר נובע מטעמיהם הם, אם כי אין בכך ללמד כי אינם זוג. כמו כן כי בני הזוג ערכו ביניהם הסכם של ידועים בציבור. לנוכח האמור נטען כי קביעת המשיב לפיה אין המדובר בקשר זוגי כן ואמיתי הינה קביעה שגויה ואינה מבוססת. בנוסף נטען כי קביעת המשיב הייתה קביעה לא מנומקת, בלתי סבירה בצורה קיצונית, לא מדתית וטומנת בחיקה פגיעה קשה לעותרים ולזכויות היסוד שלהם כבני אדם וכזכאים לנהל חיי זוגיות.
המשיב ביקש לדחות העתירה, מאחר ולא הוכח קיומו של קשר זוגי בין העותרים. זאת בהסתמך על נסיבות חיצוניות מהן היעדר חשבונות משותפים, שיתוף בהוצאות, וכהנה ראיות חיצוניות. על זאת יש להוסיף את היעדר היכולת של העותרים לתקשר ביניהם, והיעדר הימצאותה של שפה משותפת. בנוסף נטען כי הדבר עולה מן השימועים שנערכו לבני הזוג, עת עולות שם סתירות מהותיות, וכן ניכר חוסר עניין של כל אחד מבני הזוג בחייו האישיים של השני. מכאן שנתונים אלו הביאו לידי התרשמות שלילית מכנות הקשר בין בני הזוג ובהמשך דחיית בקשת העותר להמשך שהיה בארץ. מעבר לכך הובהר על ידי המשיב, שאף שהמדובר בהחלטה תמציתי הרי שהיא הביאה לידי ביטוי כלל הנימוקים המהותיים שעמדו בבסיס ההחלטה, שהינם העדר ראיות לקשר זוגי וכן התרשמות שלילית מכנות הקשר בין בני הזוג. מכאן נטען כי דחיית בקשתו של העותר הייתה החלטה מבוססת וסבירה בנסיבות העניין, כך שלא קמה עילה להתערבות בית המשפט לעניינים מנהליים.
דיון ומסקנות
לאחר עיון בהחלטה הדוחה את בקשת העותר לשהות בארץ, ועיון בראיות העיקריות עליהן הסתמך המשיב בהחלטתו, הגעתי לכלל דעה כי החלטת המשיב הייתה מבוססת על חומר ראייתי מספיק ומגובש. מתן רישיון ישיבה לבן זוג זר של אזרח מותנה, בראש ובראשונה, בקשר זוגי תקף ואמיתי. המשיב מצא, לאחר שבדק את הראיות שהוצגו לו על ידי העותרים ולאחר שערך לעותרים שימוע, במסגרתו הוצגו לעותרים שאלות בנוגע לכנות הקשר ביניהם, כי הקשר אינו אמיתי וכנה. בהתאם לכך אין לומר שנפל פגם בהחלטה, המצדיק התערבות בית המשפט לעניינים מנהליים, באשר ההחלטה נופלת בתחום שיקול דעתו הרחב של המשיב.
אין מחלוקת אמיתית בין הצדדים, לכך כי במקרה שקיים קשר זוגי אמיתי בין אזרח זר לאזרח ישראלי, קם שיקול משמעותי שיש בו לצדד בהענקת אישור שהיה לאזרח הזר במדינת ישראל. שיקול זה הינו הומניטארי בעיקרו ונתון לשיקול דעתו הרחב של המשיב, עת ששיקול זה מבוסס על ההכרה בזכות האדם לקיים קשרי זוגיות עם מי שחפץ, וכן מתוך הצורך לשמור על התא המשפחתי בין הצדדים. כך נאמר ש"
הרציונאל העומד ביסוד הנכונות להעניק לבן זוג זר אזרחות או מעמד של תושב קבע בישראל הוא רציונאל הומניטרי שעיקרו - הגנה על התא המשפחתי והרצון לאפשר לבני הזוג לחיות יחדיו תוך המשך מגורים בארץ והקמת משק בית משותף" [ראה: בג"צ 7088/03
נאדיה מחאמיד נ' שר הפנים, (2004)).
ערך השמירה על שלמות המשפחה וקיום מערך זוגיות הוכר על ידי המשיב, אף במקרים בהם אין המדובר בקשרים פורמאליים שקיבלו הכשר מעמדי מטעם המדינה. כך מקרים בהם המדובר בבני זוג הידועים בציבור, המנהלים אורח חיים משותף, המאופיין בשותפות, הדדיות, רעות, ותמיכה, הוכרה זכותם של אלו להמשיך ולקיים מערכת זוגית, ללא התערבות זרה של הרשויות או כפיית הפרדה בין בני הזוג. נקבע כי במקרים מעין אלה, ערך הזוגיות ושלמות התא המשפחתי גובר על האינטרס הציבורי הכללי, למנוע מזרים להשתקע במדינת ישראל. בהכרה בערכים אלו, ובמסגרת עיצוב מדיניות כללית ראויה המשקפת ערכים אלו, נקבעו כללים מנחים להענקת אישור שהייה לתושב זר, כמעוגן ב "
נוהל הטיפול בהסדר מעמד לבני זוג של אזרחים ישראלים, לרבות בני אותו המין" (להלן: "
הנוהל להסדרת מעמד"). בהתאם לרציונאל של אותו נוהל וכפי שניתן לראות מכותרתו, תנאי בסיסי הינו שיש צורך להוכיח כי אכן המדובר, בבני זוג המנהלים קשר זוגי אמיתי וכנה.
בבחינת הקשר, בין העותרים, לאחר שנערך ראיון על ידי המשיב לעותרים, הגיע המשיב למסקנה לפיה יש לדחות בקשת העותר לשהות בארץ. זאת מאחר ולא הוכח ניהול קשר זוגי בין הצדדים. בנסיבות העניין ומשלא הוכח קיומו של קשר זוגי בין העותרים, הרי שהמשיב היה רשאי לדחות בקשת העותר, זאת מאחר והדבר מיישם המדיניות הכללית בדבר היעדר זכאותם של זרים להשתקע בארץ. יוזכר, כי העיקרון המקובל במדינות הדמוקרטיות המודרניות הינו כי לכל מדינה שיקול דעת רחב למנוע מזרים מלהשתקע בה [ ראו: בג"ץ 4156/01
מריו דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נו(6), 289, 293-294; בג"צ 482/71
לאוניה מאה קלרק, ו-7 אח' נ' שר הפנים, פ"ד כז(1), 113, 117-118]. בעניין זה יודגש כי הדבר עונה על תנאי הסבירות והמדתיות, ואין בכך להביא לפגיעה בכבודו של העותר כאדם. שכן, זכות שהייתו של העותר בארץ בהתאם לנוהל הסדרת מעמד בין בני זוג, מותנה בקיומו של קשר זוגי, משלא הוכח קיומו של קשר זוגי -והעותר לא הצביע על טעם ממשי אחר לשהותו בארץ. בנסיבות אלו החלטת המשיב לדחות הבקשה ולהורות לעותר לעזוב הארץ, הינה החלטה סבירה בנסיבות העניין ועונה על כלל התנאים ואמות המידה המקובלים בעניין זה.
המשיב בחן מכלול נתוני הבקשה, לרבות ממצאי הראיון שנערך לעותרים. לאחר בחינה הגיע לכלל דעה שיש לדחות הבקשה זאת "
נוכח העדר ראיות מספיקות לניהול קשר זוגי והתרשמות שלילית מכנות הקשר" [החלטה מיום 19.7.11].
בנסיבות העניין, אף שהמדובר בהחלטה תמציתי שלא נערך בה דיון בראיות גופן וניתנה ללא נימוקים מפורטים, הרי שאין לומר כי החלטת המשיב לוקה בחסר. זאת מאחר שנסיבות המקרה וכלל הנתונים שהיו בפני המשיב מעלים על פניו, ברמה ראייתית מספקת, כי המדובר בקשר זוגי למראית עין, שנעשה במטרה להתיישב בארץ ללא זכאות אמיתית לכך.
אכן רשות מנהלית, מחויבת לנמק החלטתה, ועל הנימוקים לשקף הנתונים ששקלה. חובת הנימוק מבטאת הגינות ההליך המנהלי, ותורמת לקבלת החלטה רציונאלית המבוססת על נתונים אמיתיים, בצד זאת מונעת קבלת החלטה שרירותית בהתבסס על תחושת להבדיל מראיות. זאת ועוד, החלטה מנומקת מאפשרת הבנה למשמעות ההחלטה, השלכותיה התקדימיות וכן מספקת תשתית עובדתית לצורך הפעלת ביקורת שיפוטית על פעולת הרשות [ראו לעניין זה: דפנה ברק-ארז,
משפט מנהלי (התש"ע - 2010) כרך א', עמ' 423- 424; בג"צ 5445/93
עיריית רמלה נ' שר הפנים, פ"ד נ'(1), 397].
בנסיבות העניין, אף שהמדובר בהחלטה תמציתית נעדרת פירוט, הרי שיש בה נימוק מספיק. הטעם היחיד בנסיבות העניין,
הינו היעדר קשר זוגי בין העותרים. בנסיבות אלו, וככל שחובת הנימוק מהותה מתן טעמים עניינים לדחיית הבקשה והסבר לאותה החלטה, הרי שאין צורך לנמק ההחלטה מעבר לנימוק שניתן. הבקשה לקבלת אישור שהיה בארץ, הסתמכה בעיקרה על הקשר הזוגי הנטען בין העותרים. בהיעדרו של קשר זוגי, נשמט הבסיס הסביר היחידי בנסיבות העניין ובעקבותיו עצם קיומה של הבקשה. בהתאם כי לא היה צורך בלנמק הבקשה מעבר לאמור בהחלטה.
בצד זאת, וככל שהדברים עניינם בתשתית הראייתית שהביאה המשיב להגיע למסקנה העובדתית לפיה המדובר בקשר זוגי פיקטיבי, מצאתי גם כאן כי המדובר במסקנה סבירה בנסיבות העניין. זאת עת המשיב הפנה לכך כי מסקנתו התבססה על מכלול נתוני הבקשה וכן על ראיון שנערך לעותרים, מקרה והמדובר בתשתית ראייתי מספקת. טוב היה המשיב עושה לו היה מפרט בתמצית בהחלטתו את הבסיס העובדתי של מימצאיו. ואולם לא מצאתי, בנסיבות הענין, עילה בכך להורות על החזרת הדיון למשיב כדי שינמק ויפרט את החלטתו.
הטעם למסקנתי נובע משניים. ראשית, המדובר בחובת הוכחה המוטלת על שכמם של העותרים, שעליהם הנטל לסתור את חזקת חוקיות פעולת המינהל. שנית, חובת הפירוט הינה נגזרת מעוצמת הראיות עליהן הסתמך המשיב בהחלטתו.
במקרה של בקשה לקבלת מעמד בארץ על סמך קשר זוגי, חובת ההוכחה הראשונית להימצאותו של קשר זוגי מוטלת על המבקשים הטוענים לקיומו של הקשר. אין למשיב חובה להוכיח העדרו של קשר ודי בכך שלא הובאו ראיות מספיקות ברמה הנדרשת בהליך מנהלי שיש בהן כדי לשכנע בקיומו של קשר כזה [השוו: עת"מ 28965-11-09
איגנטייב נ' משרד הפנים (27.12.09)]. אכן במקרה דנן, העותרים טענו בפני המשיב כי הינם בני זוג לכל דבר ועניין, והביאו בהתאם לנטען תמונות (שלא הובאו לעיוני) שיש בהן להוכיח את הקשר ביניהם. עם זאת טענתם של העותרים הופרכה על פניו במהלך הראיון שנערך עמם, עת עולה דלות האינפורמציה שכל אחד ידע על האחר ועל חייו, דבר שיש בו ללמד על היעדר התעניינות באחר. אף כי הדבר יכול להיות מוסבר בקשיי הידברות בין הצדדים הנובעת מהיעדר שפה משותפת, הרי שאין בכך לחזק טענת העותרים לפיה הינם בני זוג .